גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

מופז ובתי הכנסת (נוירוזה)

16/09/2005
   

שאול מופז חזר בו בעניין בתי הכנסת בגוש קטיף: לא להרוס. מופז ממשפחה מסורתית וכו' והוא נזכר וכו' באבותיו הרבניים וכו'. וזו הזדמנות להביט ב"ישראלי ובדתו היהודית". מה בין הישראלי החילוני ודתו? כבוד מעושה, נוירוזה, קיטש, הונאה שקטה, דיל, חרדה. נוירוזה? מחלת עצבים טורדנית שאינה נפתרת, אך אינה קוטלת את נשאיה? או הפרעה אישיותית שאינה מייצרת אי תקינות חברתית מוחלטת. ונוירוזה היא חרדה. זו החרדה שבלעדיה לא נוכל לנמק גם מעשה או מחדל אחד שלנו. הישראלי החילוני חרד מפני דתו, אבל לא במידה שתקרב אותו אליה, ועל כן הוא אינו מתמצא במקורותיו התרבותיים–דתיים, מקל ראש ברוב המצוות, נוכרי לתורה, לגמרא, להלכה, למדרש - אבל נשתל בו חיישן המזדקף ומאותת לו, שהנה הגיעה השעה לזייף סנטימנט כמו דתי, להיזכר באבות הרבניים, להעמיד פנים כמחויב וכו'. וכך נולדת לה "המחשבה השנייה" בעניין בתי הכנסת של חבל עזה. ואין זו התייחסות לשאול מופז הפרטי, אלא לפוליטיקאים בכלל, ש"באיחור מה" נזכרו באבותיהם המומתים וכו'. כן, נוירוזה, קיטש דתי, פוליטיקה, העמדת פנים, מחויבות סרק, הכל נמצא פה, בפרשת בתי הכנסת, אבל האין אלה חומריה הטבעיים של הפוליטיקה–תרבות שלנו? האם לא זה מה שעמד ב–1947, עם קום המדינה, ביסוד האמנה (סטטוס–קוו) בין הציונים לחרדים? 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד