גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

גיליון מיוחד לראש השנה

26/09/2003
 
 

מתחילת אלול אספתי לכבוד ראש השנה מדרשים וכללים שיש בהם הארה על טבע האדם, אמונה וגורל. וכן על הדין ועל הרחמים. והמדרשים והכללים מימי התנאים והלאה, וחלקם מרעיש את הנפש וחלקם מרפא. חלקם מבוסס על תורת הסוד, וחלקם הלכות שלבשו בגד של מדרש. ובכולם מוסר. 12 מדרשים וכללים כנגד 12 חודשים. ואחד נוסף כמנהג הבונוס של ימינו. חלילה לאדם להתנכר למנהג. וכינסתי אותם כאן גם בשביל להרבות כבוד ואהבה לאבותינו, שאם לא הם מי אנחנו. וגם בשביל הכנה נפשית לימים הנוראים: הנה טבענו הפגום ועליו נעמול. ועלה בדעתי לפרש מעט את המדרשים והכללים. ועם טעיתי, איתי תלון טעותי. ולצורך עמוד זה, אף עלה בדעתי לערוך מעט את הדברים: כגון שהבאתי רק ראשיתו של מדרש, או רק עיקר אחד ממנו. והדברים כאן בלשוני, ובזה חטאי ליפי לשון אבותינו שהיום אינה בפי כל. והלוואי והקב"ה יעביר אותנו בשלום באוניה גדולה מחוף שנה זו לחוף השנה הבאה. אותנו, היינו כל אזרחי המדינה. אותנו ואת הגר הגר בתוכנו.

 

התחילו לשבח את הסוס

מעשה באחד שהיה רכוב על סוס, ולפתע תינוק מושלך בדרכו, וכבר הסוס חלילה מרוצץ את התינוק, ותפס הרוכב ברסן ועצר את הסוס וניצל התינוק – והכול התחילו משבחים את הסוס. עד כאן המעשה מתוך "מדרש פסיקתא רבתי". ואנחנו מה? אנחנו כבר ראינו בחיינו כמה וכמה פעמים שהבריות משבחים את הסוס. ואם נתאכזר לעצמנו, נודה שאף אנחנו כמה וכמה פעמים שיבחנו את הסוס.

 

קין שתה את הדם

ולילה אחד, אחרי גן עדן, אמרה חוה לאדם הראשון: חלמתי שדם בני הנלבב, הבל, נשפך אל פי קין אחיו, והוא שותה אותו באכזריות. ואדם אמר לה: נקום ונלך ונראה מה היה לבינינו, אולי נלחם האויב בם. עד כאן מ"ספר אדם וחוה". האם בחלומה של חוה נמצא אויב? לא, בחלומה נמצאו רק קין והבל. ואיפה נמצא האויב? בתודעתו של אדם הראשון. הוא בחר להאמין שבניו מותקפים יחד על ידי אויב, והכחיש את האפשרות שקין רצח את הבל. מדוע? כי אמנם כבר גורש מההרמוניה של גן עדן, אבל עדיין מיאן להפנים שמכאן והלאה הסתלקה כליל הרמוניה מהעולם, ואח קם על אחיו להורגו. והמציא אויב.

 

מעשה באישה זקנה

איש זקנה באה לר' יוסי הגלילי ואמרה לו: רבי, זקנתי מדי וחיי מנוולים ואיני טועמת מאכל ומקשה, ואני מבקשת להיפטר מהעולם. שאל אותה איך האריכה ימים, ואמרה שהיא משכימה כל יום לבית הכנסת, ואין פיתוי שימנע אותך מכך. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחרי זה. עשתה כן, וביום השלישי חלתה ומתה. עד כאן המעשה מ"מדרש תלפיות". מכאן אנחנו, הקוראים. וזו שאלתנו: מה ראה ר' יוסי הגלילי להתערב בחיי הזקנה? מדוע לא הניח את גורלה לבורא? והתשובה אכזרית: בית הכנסת הוא שהגן על הזקנה מפני המוות, ולא מעשיה ומידותיה מחוץ לבית הכנסת – ור' יוסי הגלילי הוכיח בזה את צאנו שאין להשכים לבית הכנסת על מנת לקבל פרס (אריכות ימים). ועדיין בידי הקב"ה היה להאריך את חייה, ולא האריך, אלא אישר את ר' יוסי.

 

המלך ולבנת הזהב

מלך שיש לו לבנה של זהב, מה יעשה בה, וכי יניחנה על ראשו? לא נאה לו. אלא נוטל ממנה רק חוט אחד מקושט, ותולה אותו בצווארו. עד כאן מ"תנא רבי אליהו". והמלך הוא הקב"ה שהכל אצלו במידה. ואנחנו? מי שיש לו לבנת זהב מניחה על ראשו ויוצא לרשות הרבים, מתגאה על סביבותיו.

 

השדה הפרטי ורשות הרבים

מעשה באחד שהיה מפנה אבנים משדהו, וזורק אותן לרשות הרבים – ואמר לו זקן אחד: מדוע אתה מפנה אבנים ממקום שאינו שלך למקום שלך? ואותו אחד לגלג על הזקן שהופך את היוצרות, שהרי הוא מפנה ממקום שלו, מהשדה שלו וכו'. והנה לימים נאלץ למכור את השדה שלו, ולעזוב אותו, ובדרכו משדהו לרשות הרבים נתקל באותן אבנים ונחבל. עד כאן המעשה מ"מדרש לקח טוב". ומכאן אנחנו, הקוראים. וחוץ ממה שגלוי לעין במדרש זה, כגון שאין אדם יכול לסמוך לעד שלא ירד מנכסיו וכו' – אנחנו לומדים דבר עמוק: בכל מקרה, רשות הרבים היא גם מקומו של הפרט. ולכן אותו זקן קרא לרשות הרבים "מקום שלך".

לפרט שאיבד את מקומו הפרטי (שדהו) יש עדיין מקום (ברשות הרבים). הרכוש הפרטי (השדה) אינו מקלטו היחיד והאחרון של הפרט.

 

מעשה בידיים מפוחמות

מעשה בשפחה שחורה שאמרה לחברתה: מחר אדוני מגרש את אשתו, ונושא אותי. שאלה אותה, למה? אמרה לה: בגלל שראה ידי אשתו הגבירה מפוחמות. אמרה לה: אי שוטה שכמותך, היא ידיה מפוחמות לשעה, וגופה אינו מפוחם, ואת כולך מפוחמת ושחורה מבטן אמך. עד כאן מ"שיר השירים רבה". וידי הגבירה מפוחמות על שחטאה בדבר שניתן למירוק ולכפרה. אבל גופה אינו מפוחם, כי אינה שטופה כולה בחטא. והשפחה מייצגת כאן את הנרפים. מה הנרפים מבקשים? שינוי עצום ומהיר במעמדם. הנה, מחר האדון יישא אותי לאישה. ותרומתם שלהם לשינוי מעמדם הנרפה? אפס תרומה. רק תקווה שכישלונו (ידיים מפוחמות) של זולת הוא שייטיב איתם, וישנה באחת את מעמדם.

 

מעשה ביהודי חיגר

מעשה ביהודי חיגר ששמע ששם מתרפאים באמצעות עבודת אלילים, האמין והלך לשם. ובאמת בא אחד ומשח את החולים אחד אחד בשמן, ונרפאו. ומשהגיע אליו אמר לו: יהודי, מה לך ולעבודת אלילים זו?! והוסיף: אמנם מחר הגיע זמנך להתרפא, אבל בעוון שהאמנת בעבודת אלילים, לא תתרפא לעולם. עד כאן המעשה מ"מדרש עשרת הדברות". מדוע אותו רופא אליל התרעם על החיגר. מה, הרופא אליל הוא סוכן של הקב"ה. מניין ידע שמחר זמן החיגר להתרפא. מי הוא רופא אליל זה. מדוע החיגר המסכן, שלא נרפא בעזרת דתו היהודית, נענש לעד? על כך אנחנו יודעים להשיב: אם החיגר היה מאמין רק בכוח הרפואי של עובדי האלילים, לא היה נענש. כי רבותינו הרשו להתרפא אצלם, בתנאי שאין אנחנו, עקב הריפוי, מאמינים באלילות עצמה. אבל החיגר כבר האמין באלילות עצמה, ועל כן נותר חיגר לעולם. מה, הקב"ה מחנך אותנו דרך חיגר מסכן? פעם דרך שמשון הגיבור ופעם דרך חיגר.

 

זמן חנופה

אף על פי שהוא רשע, החנף לו (מדרש תנחומא). רשע הוא מי שבכוחו להרע. בדרך כלל חלילה להחניף לרשע, אך יש זמנים שמוטב לשנות בהם בשביל להישמר. והלוא בעתיד הקב"ה יפיל את הרשע, ואז תיפרע ממנו. עת להחניף ולהישמר, ועת להיפרע. זאת ועוד זאת: אל תעמוד בדרכו של אדם שהשעה משחקת לו, כי תינגף.

 

האילמים והמדברים

מעשה במלך שבנה ארמון והושיב בו דיירים אילמים, ובכל יום היו האילמים משבחים את המלך ברמיזה ובאצבע – עד שאמר המלך לעצמו, מה האילמים כה משבחים אותי, בוודאי המדברים ישבחו אותי פי כמה. והושיב בארמון דיירים מדברים. ומה הם אומרים כל יום? הארמון הזה שלנו. עד כאן מ"מדרש איכה רבתי", ואין (לי) מה להוסיף על זה.

 

מעשה בעשר אצבעות

מעשה באדם שלבכורו חסרה אצבע אחת, וביקש מאומן אריגת משי שיחנוך אותו. לאחר זמן ראה שבנו מתבטל ושאל את האומן מדוע. ענה לו האומן: אומנות זו צריכה את כל האצבעות, ובנך חסר אצבע. עד כאן המעשה מ"מדרש תהילים". וכי האומן לא הבחין שחסרה אצבע? מדוע קיבל את הנער? ובכן האב, שהיה עשיר ותקיף, האמין שלכבודו ישתנו כללי האריגה – והאומן, שהיה עני וצנוע, לא יכול היה לדחותו בטיעונים מתעשיית המשי, וקיבל את הנער בשביל להוכיח בפועל (לאב) שחסר אצבע אינו מתאים לאומנות זו, אפילו הוא בן עשירים. ואולי אף להוכיח לעצמו שכך הוא.

 

אל תעמוד על המקח

אל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים (כסף) – מתוך "אוצר המדרשים". וכלל זה אינו מיוחד רק למחסר. ופירושו: אל תתחזה בפני עצמך, אל תתחזה בפני זולת. זאת ועוד: אל תצחק בין בוכים, אל תתקשט בין צנועים.

 

התנאי של אליהו הנביא

ר' יהושע ביקש מהשם שיגלה לו את אליהו הנביא, והתגלה לו. ביקש להתלוות אליו בעולם. אמר לו אליהו הנביא: לא תוכל לשאת את מעשיי, כי לא תוכל להבינם, ובכל מעשה ומעשה תבקש שאפרש אותו לך, ואיני רוצה להתעכב בגללך, ועל כן הרפה ממני. אמר לו ר' יהושע: לא אבקש ממך שום פירוש, וכל תאוותי רק לראות מעשיך בעולם. התנה איתו אליהו הנביא: אם תבקש שאפרש מעשיי, מיד אפרד ממך. ור' יהושע קיבל את התנאי. עד כאן המשא ומתן לפי "חיבור יפה מהישועה". מדוע אליהו הנביא הסכים לחברת ר' יהושע? הסכים בשביל שבאמצעותו ר' יהושע תישמר עדות על עצם מעשיו בעולם. ומה לאליהו הנביא ולעדות אדם שאינו מסוגל לפרש? ובכן, ראשית חוכמה שתהיה עדות על המעשים. והפירוש? הפירוש הרי משתנה מדור לדור.

 

הכל כתבו לה גט

מעשה באישה אחת שבאה לבית מדרשו  של רבי מאיר, ואמרה לו: רבי, אחד מכם קידש אותי בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט, ועמדו כל אנשי בית המדרש וכל אחד ואחד מהם כתב לה גט. עד כאן המעשה מ"ילקוט שמעוני". והרי לא את הכל נפרש היום. ומה יש כאן בכלל לפרש. התורה תציל אותנו.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד