גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

מאה-שערים עכשיו (מקום)

10/03/2006
   

בשנים האחרונות אני רואה בטלוויזיה את שכונת מאה-שערים יותר מאשר בחיים עצמם. פעם הייתי מרבה לבקר בה. פעם נולדתי בה. סבי היה ראש ישיבת מאה-שערים ואב בית הדין של כל מקהלות האשכנזים. עכשיו, אגב מצעד הגאווה, מאה-שערים בחדשות: הנה בטלוויזיה הרחובות העוטפים אותה, הכיכר, השוק. הנה בית המדרש של הרב אלישיב. הנה בית המרחץ, השטיבלים, מדרגות הישיבה, סופרי הסת"ם, טוחני הקפה, הקצבים, חנויות תשמישי הקדושה, המאפייה, חנויות הספרים, המכולת, הנה העוני הרב, הנה עשרות תינוקות של בית רבן בהפסקת צהריים. הנה חיים שיש בהם כבוד. לא כבוד של מותגים ומוצרים. הנה שכונה שהארכיטקטורה שלה מתאמצת למנוע בה דירוג חברתי היררכי. שכונה שהתממשה בה אידיאה מבלי שהאידיאה תימס עם המימוש. שכונה מחוץ לעולם הישראלי. בראשיתה (1873) היה בה אף ממד ציוני ראשוני שהזדהה כהתיישבות. השכונה השנייה בירושלים שמחוץ לחומות, אחרי נחלת-שבעה. דמוית מבצר. קונרד שיק תכנן אותה. ברקע שלטה ההנחיה התורנית של הגאון מוילנא: לחזק את היישוב בארץ ישראל. מאה-שערים היתה גם סיפור גבורה פיזי. גם העוני עיצב אותה. קשריה עם עיירות יהודיות בגולה עזים, נוטים לתלותיות. שכונה מודעת לעצמה כשכונה בין שכונות, ומודעת להיותה סמל. שכונה תורנית ופועלית הכותבת ללא הרף את זיכרונה ואת הכרוניקה שלה. גם השואה עיצבה אותה. גם האויב הציוני, חילוני, מודרני עיצב אותה, כשביקש להעדיף את האדם עצמו כאחראי תבוני לגורלו ולהדיח את הבורא מזה. המושג "חרדי" התנסח במאה-שערים ועדיין לא היה לחלוטין בדלני. הנה, סבי איבד את בן זקוניו באצ"ל. אבל החרדיות גברה עם הקמת המדינה ועם התחזקות החילוניות, וסיפחה לעצמה פוליטיות, או הסתפחה לפוליטיות נוסח נטורי קרתא וחסידות סאטמר. חרדיות כמהות ולא רק כאמצעי התבדלות מפני החילוניות. חמדה כחמדת ילדותי במאה-שערים לא ידעתי עוד. "חמדה"? הדבר שמתאווים אליו. "ובתי חמדתך יתצו". מתוך חשש לא מוסבר שזו תמיד ההזדמנות האחרונה שלי לכתוב על מאה-שערים - אני תמיד ממהר לכתוב על השכונה כפעולת הגנה, כהודף את וילון השכחה. 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד